חוק ההתיישנות בעבירות מין

דיני התיישנות הינם עיקרון משפטי לפיו עם חלף זמן מסוים לאחר מעשה פלילי, אין להעמיד אדם לדין.
בחוק הישראלי, לפיו תקופת ההתיישנות על פשע היא עשר שנים ועל עוון חמש, מעמדן של עבירות מיניות אינו שונה בהרבה מזה של עבירות אחרות, וזאת בניגוד לממצאים פסיכולוגיים רבים המוכיחים כי בסוגיות של תקיפה מינית יש גורמים רבים שעשויים לעכב את פניית הנפגע/ת למשטרה והעמדת התוקף לדין, מה שעלול לגרום לכך שתקופת ההתיישנות תחלוף מבלי שיעשו צעדים לעשיית צדק לנפגע/ת, מה שמהווה פגיעה בזכויותיו/יה לכבוד ולחיים ולביטחון.
לדעתנו, החוק לא מתחשב באופן מספק, ובחלק מהמקרים, לא מתחשב בכלל באופיה המיוחד של עבירה מינית, ועליו לקחת אותה בחשבון בצורה יותר מקיפה.
לאחר חקירה מעמיקה של הפן הנפשי והפן המשפטי בפגיעות מיניות, הגענו לפתרון שלדעתנו מוצא איזון נכון יותר בין חומרת הפגיעה לבין עקרון ״סופיות הדיון״ שהוא הביסוס לדיני ההתיישנות. משמעות העקרון הוא שאדם לא יחייה את כל חייו בפחד מרדיפה משפטית בעקבות פשע שביצע.
לכן אנחנו מציעים תיקון לחוק ההתיישנות: להאריך את תקופת ההתיישנות של עבירות מיניות המוגדרות כעוון מחמש לעשר שנים, ולבטל כליל את ההתיישנות על עבירות מין המוגדרות כפשע (כאשר רוב הפגיעות המיניות מוגדרות בארץ כפשע), ובנוסף להוסיף סעיפי החרגה הנוגעים למקרים מיוחדים של פגיעה שמבטלים גם הם את התיישנות העבירה, גם אם היא אינה מוגדרת כפשע. סעיפים אלה יכללו פגיעה שהתקיימה בהקשר של יחסי מרות (ללא הגבלת גיל של הקורבן), פגיעה בתוך המשפחה, פגיעה בקטינים על ידי בגירים, פגיעה ממושכת, ופגיעה על ידי תוקף בעל הרשעות קודמות בעבירות דומות.
 
תקיפות מיניות בכלל ובפרט העבירות המוזכרות בסעיפים שבהצעת התיקון, בגלל היותן חמורות יותר, עלולות לגרום לפגיעה נפשית חמורה יותר ולכן לדעתנו החוק צריך לייחס להן חשיבות יתרה, בהתאמה למתווה שהצענו.
אנו רואים בהשלכות של פגיעות מיניות גורם מעכב משמעותית בכל הקשור לפנייה לרשויות ולבקשת עזרה, בהשוואה לכל פשע/ עוון אחר. השלכות הפגיעה המינית מצביעות על חומרת הפגיעה, ויכולות להיות מהותיות ואף להמשך לכל אורך חייו של הקורבן, בניגוד לפגיעות אחרות ולכן דורשות התייחסות מיוחדת בחוק.

תלמידי י"ב תיכון תלמה ילין    צור קשר עם יוצר העצומה