דרישה לטיפול דחוף בחוסר המענה המשולב להפרעות אכילה ופוסט טראומה, ובמחסור הכללי במענים בתחום הפרעות האכילה, במערך בריאות הנפש בישראל.

אני פונה אליכם בתלונה חמורה בנוגע לכשל מערכתי כפול בטיפול בהפרעות אכילה במסגרת שירותי בריאות הנפש במדינת ישראל. קיימים שני נושאים קריטיים הדורשים טיפול מיידי: הראשון, חוסר הבנה ויישום הצורך בטיפול משולב בהפרעות אכילה ובפוסט טראומה, שהן אבחנות הקשורות זו בזו באופן הדוק. השני, מחסור חמור במענים כלליים בתחום הפרעות האכילה, אשר מחמיר את המצב ומותיר מטופלים רבים ללא עזרה.

הבעיה:
הפרעות אכילה ופוסט טראומה (PTSD) הן אבחנות בעלות שיעורי תחלואה נלווית גבוהים ביניהן. מחקרים קליניים ומדעיים רבים מראים שוב ושוב כי טראומה, ובפרט טראומה מורכבת, מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות הפרעות אכילה, וכי הפרעות אכילה רבות משמשות כמנגנון התמודדות או וויסות רגשי במצבי טראומה. למרות זאת, המערכת הנוכחית בבריאות הנפש בישראל אינה מאפשרת או אף מונעת במקרים רבים טיפול סימולטני ומותאם לשתי האבחנות גם יחד.
זאת ועוד, קיים מחסור תהומי במענים זמינים והולמים לטיפול בהפרעות אכילה באופן כללי. אין מספיק מיטות אשפוז, מסגרות יום, מרפאות מומחים או צוותים מקצועיים המוכשרים לטיפול בהפרעות אכילה. רשימות ההמתנה ארוכות באופן בלתי נסבל, ומטופלים רבים מגיעים למצב של הידרדרות קשה טרם קבלת טיפול, אם בכלל. המצב הזה חמור כשלעצמו, אך הוא מחמיר שבעתיים כאשר מדובר במטופלים הסובלים גם מפוסט טראומה, שכן המחסור הכפול במענים הופך את סיכוייהם לקבל טיפול הולם לכמעט אפסיים.

ההשלכות:
חוסר ההכרה בקשר ההדוק בין הפרעות אכילה לבין פוסט טראומה, לצד המחסור הכללי במענים, מוביל למצבים אבסורדיים ופוגעניים:
* הפרדה מלאכותית: מטופלים נאלצים לבחור בין טיפול בהפרעת האכילה לבין טיפול בטראומה, כאשר ברור כי טיפול באחת ללא התייחסות לשנייה עלול להיות לא יעיל, חלקי, ואף להחמיר את המצב.
* מחסומים בקבלת טיפול: מטופלים עם שתי האבחנות נדחים לעיתים קרובות ממרכזי טיפול המיועדים ספציפית להפרעות אכילה או לפוסט טראומה, בטענה שאינם מתאימים בגלל האבחנה הנוספת. זה מותיר אותם ללא מענה כלל.
* חוסר יעילות טיפולית: גם כאשר ניתן טיפול כלשהו, הוא אינו הוליסטי ואינו מתייחס לשורש הבעיה. טיפול בהפרעת אכילה מבלי להתייחס לטראומה עלול להוביל לחזרה של הסימפטומים או להופעתם בצורה אחרת. טיפול בטראומה מבלי להתייחס למנגנוני ההתמודדות באמצעות האוכל עלול לפגוע ביכולת המטופל להכיל את התהליך הטיפולי.
* מצוקה נפשית מתמשכת ואף סכנת חיים: חוסר המענה המתאים, הן למטופלים עם אבחנות כפולות והן למטופלים עם הפרעות אכילה בלבד, גורם לסבל מתמשך, הידרדרות במצב הנפשי והפיזי, ואף סיכון לחייהם במקרים חמורים של הפרעות אכילה.

דרישה לשינוי:
אני דורשת ממשרד הבריאות לפעול באופן מיידי ונחרץ על מנת להבטיח:
* הכרה רשמית בקשר: הכרה רשמית ומעוגנת בפרוטוקולים הקליניים בקשר ההדוק שבין הפרעות אכילה לבין פוסט טראומה.
* פיתוח פרוטוקולי טיפול משולבים: פיתוח והטמעה של פרוטוקולי טיפול חדשניים המאפשרים טיפול אינטגרטיבי וסימולטני בשתי האבחנות גם יחד, הן במסגרות אשפוז והן במסגרות אמבולטוריות.
* הגדלה משמעותית של המענים בתחום הפרעות האכילה: הגדלת מספר מיטות האשפוז, מסגרות היום והמרפאות המומחים בתחום, וקיצור דרסטי של זמני ההמתנה לטיפול.
* הכשרת צוותים נרחבת: הכשרת מטפלים בכל הרמות – פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, דיאטנים – להבנה מעמיקה של הקשר בין הפרעות אכילה לטראומה, וליכולת לספק טיפול משולב, וכן הכשרה מקיפה לטיפול בהפרעות אכילה באופן כללי.
* הסרת חסמים בירוקרטיים: הסרת חסמים בירוקרטיים המונעים ממטופלים קבלת טיפול הולם ורציף, ובפרט ממטופלים עם אבחנות כפולות.

טיפול נכון ומקיף באוכלוסייה זו יציל חיים, יפחית סבל, ויאפשר למטופלים תהליך החלמה אמיתי ומיטיב. אני מצפה לקבל התייחסות רצינית ומהירה לתלונה זו ולראות צעדים קונקרטיים ליישום השינויים הנדרשים.

בכבוד רב,
אפרת מילברג

אפרת מילברג    צור קשר עם יוצר העצומה